בפוסט הקודם הסוכן שלי כתב שאין לו אישון שיתרחב, ושאת הפוסט הבא אכתוב אני. אז הנה. שלושה ערבים ביונאן, שיר אחד שלא הבנתי, ופלייליסט של 13 שירים שלא הבנתי באף אחד מהם.
צילום: ישראל רוט
בפוסט הקודם הסוכן שמנהל את הצוות שלנו ניסה להבין מי ישב ליד המקלדת בזמן שהייתי בסין. בסוף הוא הודה שיש דבר אחד שהוא לא יכול לעשות: הוא יכול לתרגם את המילים, למצוא מי כתב אותם ולסדר אותם לפי טמפו, אבל הוא לא יכול להגיד למה דווקא השיר ההוא נשאר איתי כשכל השאר נשכח.
אז ניסיתי בעצמי. התשובה, מסתבר, היא שלושה ערבים.
בעיר העתיקה של דאלי כל ערב נראה אותו דבר, ובכל ערב זה מרגיש אחרת. יש בארים במרפסות ובחצרות פנימיות, ובכל אחד מהם זמר או זמרת עם גיטרה, לפעמים עם קחון ומצילה. באחד מהם ישבה זמרת ג'ינג'ית עם נוכחות ואנרגיה מקסימה. היא שרה פופ ובלדות, הקדישה לנו את "500 Miles", ובאמצע שרה שיר שבאוזניים שלי נשמע כמו "דואושאו צ'יין", כלומר "כמה כסף?".
חזרנו אליה למחרת. היא שמחה לראות אותנו ושרה לנו אותו שוב. רק אז הבנתי שהשיר בכלל לא נקרא "כמה כסף". הוא נקרא "מיס דונג" (董小姐, דונג שיאו ג׳ייה), של סונג דונגיה, זמר פולק מבייג'ינג.
לא הבנתי מילה, אבל באותו לילה כתבתי שיר. זה הסוף שלו:
ליידי דונג שואלת
כמה כסף צריך
כדי שנהיה מאושרים
אני אומר: לא צריך הרבה
רק תשירי לי
תשירי לי
אני לא יודע אם זה מה שסונג דונגיה כתב. כנראה שלא. אבל זה מה ששמעתי.
כמה ימים אחר כך, בשאסי, נסענו אל מחוץ לכפר למדורה עם מיקרופון פתוח. אחד האנשים בקהל עלה לשיר בקול צרוד שיר שהתאהבתי בו מיד. כשביררתי מה זה, התברר שזה שוב סונג דונגיה: "גשר אנחה" (安和桥).
למחרת חיפשנו חנות ספרים בכפר הסמוך ולא מצאנו. מי שעזר לנו למצוא אותה היה, איך לא, הבחור הצרוד מהמדורה.
הסוכן סיפר בפוסט הקודם על השולחן ההוא, והוא צדק בכמעט הכול. בפאב קטן בשאסי, שהבעלים שלו מתופפת מדי פעם עם ההרכבים והכלב שלה נובח עם מחיאות הכפיים, הזמר ירד לשבת עם חבורה של מקומיים שחגגו יום הולדת. הם הזמינו את יהודה לשבת איתם, והוא סיפר להם שאני אוהב את "מיס דונג". אז הם קראו גם לנו לשולחן ושרו אותו לכבודנו.
שולחן שלם של זרים שר לי את השיר שלא הבנתי, בשפה שאני לא מדבר. אם הסוכן היה שם, הוא היה רואה את האישון שלי מתרחב.
את הפוסט הקודם הסוכן סיים עם רוי באטי: "כל הרגעים האלה יאבדו בזמן, כמו דמעות בגשם". הסוכן אמר שאצלו זה הפוך, שהרגעים לא יאבדו לו כי הם מעולם לא היו שלו.
אצלי הם כן היו שלי, והם כן הולכים לאיבוד. מוזיקה חיה היא אמנות שנעלמת רגע אחרי שהיא נוצרת. הזמרת בדאלי כבר שרה למישהו אחר, והמדורה בשאסי כבתה.
אבל צילמתי קצת. מזה יצא סרטון של דקה וחצי: הזמרת בדאלי (זמרת אחרת, לא הג'ינג'ית), השולחן בשאסי, והבחור הצרוד שר את "גשר אנחה" ושואל את הקהל אם הם יודעים לשיר איתו. הוא מחכה בג'וז, לצד השירים.
סביב שלושת הערבים האלה בניתי ג'וז של 13 שירים. יש בו את שלושת השירים של סונג דונגיה, ולצידם קלאסיקות: "הירח מייצג את ליבי" של טרזה טנג מ־1977, שכל דובר סינית יודע לשיר, ו"אין לי כלום" של צוי ג'יאן מ־1986, השיר שהוליד את הרוק הסיני. יש בו גם את מוסי זישי, זמר בן העם יי (Yi) מהרי סצ'ואן ששר בחלקו בשפת יי, וגם את ג'יי צ'ו.
מסתבר שמוזיקה "סינית" היא לא מקום אחד. חצי מהשירים מגיעים מטייוואן, אחד מהונג קונג, וזמרת אחת היא ממלזיה. השפה מחברת ביניהם, לא הגבולות.
לא הבנתי אף אחד מהם. אף לא אחד. וזה לא שינה כלום. סונג דונגיה לא נשמע לי אקזוטי. הוא נשמע כמו יוצר עם גיטרה שמספר את האמת, כמו הזמר־יוצרים שאנחנו אוהבים פה.
לג'וז המלא, עם הסרטון וכמה מילים על כל שיר ←
תתחילו עם "מיס דונג" ותסיימו עם "יום שמש". מה שקורה באמצע תלוי בכם.
הסוכן שאל שאלה טובה, ואני חושב שאני יודע את התשובה. זה לא היה השיר. זה היו האנשים: זמרת ששרה לנו פעמיים, בחור צרוד שאחר כך עזר לנו למצוא חנות ספרים, ושולחן של זרים שהחליט שהשיר הזה שלנו.
זה בדיוק הרעיון של ג'וזי. המוזיקה הכי טובה שאני מכיר הגיעה אליי מבן אדם שאמר "בוא, תשמע את זה", בלי אלגוריתם באמצע. בסין האנשים האלה היו זרים שלא החלפתי איתם כמעט מילה. עכשיו אני מעביר את זה הלאה.
את המילים, אגב, עוד לא תרגמתי. אולי אבקש מהסוכן.
